יום האישה | מהחלוצות ועד הדיגיטליות – העיתונאיות שפרצו לנו דרך

מדורתי בר אדון ועד לתחיה אדר, מכרמלה מנשה ועד לדנה ספקטור - בין פוליטיקה לחברה ובין אירועים נוצצים לאבק מדבריות, בתקשורת הישראלית שנשלטת על ידי רוב גברי היו - ויש - כמה עיתונאיות ששברו מחסומים
מסיבת עיתונאים בבית העיתונאים בתל אביב. מימין הרמטכ"ל יגאל ידין, משמאל סא"ל יצחק הרצוג. במרכז עיתונאית שהכיתוב אינו מציין את שמה | צילום: הנס פיין, אוסף התצלומים הלאומי

הנה עובדה שעליה קשה לערער: הרוב המוחץ מבין האנשים שאחראים על עיצובה היומי של התודעה בישראל הם גברים. בשלושת מהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה המרכזיים עומדים מנכ”לים גברים, העיתונים היומיים נשלטים גם הם על ידי גברים, וגם אתרי האינטרנט. ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מאותן נשים בתקשורת, שהצליחו לפרוץ דרך ולהוריד מחסומים, אפילו עוד לפני קום המדינה. לרגל יום האישה הבא עלינו לטובה, החלטנו לקחת כמה צעדים אחורה ולראות איפה הכל התחיל, איזה מחסומים הצלחנו, כנשים, לשבור, ולאן עוד יש לנו לשאוף.

החלוצות

על רקע היישוב היהודי שקורם עור וגידים, תיעדה  העיתונאית הצעירה דורותי בר אדון (1907-1950) את קום המדינה. “מה היטלר עשה למען תל אביב” היתה הכותרת של הכתבה הראשונה של העיתונאית דורותי רות קהאן, לימים בר אדון, בת ה-26, עולה חדשה מארצות הברית שתיארה את תל אביב של שנת 1933 בעיתון ‘פלסטין פוסט’ (שהפך עם קום המדינה ל’ג’רוזלם פוסט’). זו היתה יריית הפתיחה לעוד עשרות כתבות בהן תיארה בר אדון את ארץ ישראל וקום המדינה. חלק מכתביה עסקו בחיי היום יום בתל אביב, העלייה והמאבק בין הערבים ליהודים, דבר דיי נדיר בשנים ההן לעיתונאית צעירה.

תעודת עיתונאית של דורותי בר אדון
תעודת העיתונאי המנדטורית של דורותי בר אדון – כולה מנוסחת בלשון זכר בלבד (ויקיפדיה, נחלת הכלל)

והנה לכם גם עיתונאית השטח הראשונה בישראל, שלא התעייפה מנסיעה בדרכים עקלקלות בכדי לסקר את הקמת הישובים היהודיים – ברכה חבס הכהן (1900-1968), שליוותה גם את ההעפלה, הבריגדה, הפלמ”ח, ההגנה ואפילו סיקרה את המרד הערבי הגדול בשנת 1939, מה שהזניק את הקריירה שלה כחברת מערכת העיתון “דבר” ובהמשך כעורכת המוסף “דבר לעולה”. אף כי היתה אישה צעירה, היא נסעה לצפון הארץ עד גבולות לבנון וסוריה, משם שלחה דיווחים לעיתון אודות הקמת יישובי חומה ומגדל. בהמשך, התמקדה בראיונות עם ניצולי שואה. חבס היתה ממייסדי העיתון “דבר לילדים”, וחברה בהקמת הוצאת הספרים “עם עובד”.

רחל כצנלסון שזר (1885-1975) לא היתה רק אשת הנשיא. הרבה לפני כן, בשנת 1934, ראה אור עיתון הנשים הראשון בארץ ישראל: ״דבר הפועלת״, אותו יסדה. העיתון צורף תחילה כמוסף של “דבר”, אך משנת 1950 יצא לאור כעיתון עצמאי. הייתה זו הסנונית הראשונה לעיתונות נשים בישראל. דפיו של העיתון עסקו בחייה של האישה העבריה, המשלבת בין אמהות, התגייסות לאומית ופעילות חלוצית. עורכות העיתון פעלו להנצחת נשים משמעותיות, למען יקבלו הכרה ומקום בתודעה הלאומית שעוצבה אז בארץ ישראל.

גם תחום התרבות, שהיום נקשר גם לעיתונאיות מהזן הנשי, היה נתון ברוב גברי בשנים ההן. אי אפשר שלא להזכיר את שושנה שרירא (1917-2003), עיתונאית, סופרת ומבקרת ספרות, תיאטרון וקולנוע מוערכת בסצנת התרבות התל אביבית. היא כתבה ביומון ‘הבוקר’ עד אמצע שנות ה-50 במגוון נושאי תרבות. ובנוסף, כאישה, היה לה מדור מצליח בשם ‘חיים קטנים’ בו הביאה סיפורים אישיים ועצות. במשך תקופה ארוכה היתה שרירא אחת העיתונאיות היחידות בעיר תל אביב, ובאחת ממסיבות העיתונאים בהן השתתפה, בהן נכחו בעיקר גברים, נפתח האירוע ב:”גבירתי ורבותי”.

הבכירות

מעטות היו ועודן העורכות הראשיות בנוף התקשורת הישראלית. אחת מהן היא חנה זמר (1924-2003) מי שהיתה העורכת הראשית של ‘דבר’ בשנים 1970-1990, הישראלית הראשונה ששימשה כעורכת של עיתון יומי בישראל. את דרכה החלה בעיתון “אמר”, ביטאון מפא”י לעולים חדשים, ומשם הצטרפה לעיתון “דבר” ככתבת פרלמנטרית ומדינית. “אינני פמיניסטית, ובכל זאת מרגיז אותי יחס הזלזול של הגברים כלפי הנשים”, כתבה זמר בספרה “חצי תה חצי קפה” (1969). בראיון שנתנה לשבועון ‘לאשה’ בשנת 1974 אמרה: “אני לא רוצה לדחוף את הנשים לשום עמדה ולשום תפקיד, ובעיני אישה היושבת בבית ומגדלת את ילדיה חשובה כמו מנהלת בנק. מה שנראה לי כחיוני לשוויון האמיתי הוא התנאים החברתיים שיאפשרו לאישה לבחור בדרך שהיא רוצה בה, אם היא רוצה להיות בבית זה בסדר בהחלט, מתי זה לא בסדר בעיני? כאשר היא בבית מפני שאין לה ברירה טובה. מפני שחסרים תנאי עידוד והקלה, על אלה אני מוכנה להילחם, אבל חופש הבחירה צריך להיות של האישה עצמה”.

עיתונאית בכירה נוספת, שהחלה את דרכה במקומון ירושלמי וטיפסה אל ראש מהדורת החדשות המובילה היא רותי יובל. את דרכה העיתונאית היא החלה במקומון ‘כל העיר’ ככתבת מדורים, והתקדמה במערכת עד לתפקיד העורכת הראשית של העיתון. בשנות ה-90 הצטרפה ל’7 ימים’ של ידיעות אחרונות כסגנית עורכת, ולאחר מכן כעורכת של המגזין השבועי. בתקופתה הובילה קו תקיף מול קשרי ההון-שלטון, שבא לידי ביטוי בתחקירים, ביניהם גם המוסף המיוחד ‘הזמן השחור’. ב-2004 עברה יובל לטלוויזיה, כעורכת ‘אולפן שישי’ של חברת החדשות של הערוץ השני. ב-2007 חזרה אל העיתונות המודפסת, ומונתה לעורכת ‘מעריב’ לצד דורון גלזר. שנתיים לאחר מכן חזרה לטלויזיה כעורכת חדשות שישי בערוץ 10. בשנת 2011 התפטרה עם בכירים נוספים על רקע פרשת ההתנצלות המשפילה של חדשות 10 בפני שלדון אדלסון. לאורך כל הקריירה העיתונאית שלה ביססה יובל מיומנות בתחקירי עומק החושפים שחיתויות וקלקלות ממסדיות.

כמה כתבות צבאיות אתם מכירים? יש אחת שאין לה תחליף, כרמלה מנשה, או ‘האמא של החיילים’, שהחל משנת 1988 שמשה ככתבת הצבאית של קול ישראל ובהמשך של תאגיד כאן 11. במשך השנים התפרסמה מנשה הן בשל חשיפותיה הציבוריות והן בשל הפופולריות שלה בקרב החיילים. היא זכתה בפרס סוקולוב ואפילו הדליקה משואה ביום העצמאות בשנת 2014.

כרמלה מנשה | צילום: משה שי, פלאש 90

 

נשות החברה

מדורי החברה היוו, מאז ומעולם, את המרכיב הנקרא ביותר בעיתון. ויש שיאמרו שמלאכת העיתונות כולה היא סיפורי רכילות בתחומים השונים של הקיום האנושי. בעבר, כחלק מהתפיסה השוביניסטית של אז, התחום היה רובו ככולו טריטוריה נשית בלבד, בשליטת רכילאיות, או “נשות חברה”, שדבררו לעם את המתרחש אצל בעלי הממון ועולם הזוהר. ברוריה אבידן בריר היתה אחת הבולטות שבהן. אבידן בריר שימשה כעיתונאית ועורכת משנה בשבועון “לאשה” של ידיעות אחרונות (2006-1960), בו כתבה את מדור הרכילות הבולט “מלחשים ש…”, שם היא לא נשארה חייבת לאף אחד ותמיד הוסיפה את הטון הביקורתי. אך לא רק ברכילות עסקינן. במשך ארבעה עשורים ב’לאשה’ ראיינה לא מעט אנשי שם ואושיות פוליטיות ותרבותיות חשובות, ביניהם: אריק ולילי שרון, לאה ויצחק רבין, עופרה חזה’ רות דיין ובנימין נתניהו. ב- 2006 עזבה אבידן את ‘לאשה’ ועברה לכתוב אצל המתחרה ‘את’ של ‘מעריב’.

תחיה אדר הייתה מעיתונאיות הרכילות הבולטות בעיתונות הישראלית, והטור “תיבת פנדורה” היה מטורי הרכילות הידועים במדינה במשך שנים. היא כתבה עבור העיתון “העולם הזה”, עד שקיבלה הצעה מעורך ידיעות אחרונות דב יודובסקי לעבור ולכתוב בעיתונו. אדר הופיעה גם על מסך הטלוויזיה כאורחת בסרטים שונים וסדרות, והגישה פינת תרבות בתכנית האירוח “שישי וחצי”. היא נפטרה בשנת 2014. בראיון שערכה עם אודטה בשנת 1983 התייחסה אדר לעיסוק ברכילות: “היום אני מתיישבת באיזו פינה ויש עלייה לרגל”, התייחסה לשינוי במעמדה. אדר התעקשה שהיא אינה בונה או הורסת קריירת של אנשים. “אני בסך הכל פונקציה קטנה מאוד במדור חברתי. אני לא יודעת מה עושים מזה כזה עניין”.

 

הדעתניות

שנות ה-90 בואכה ה-2000 הביא את פריחת ה’ניו-ג’ורנליזם’. העיתונאי הדעתן, ובעיקר הדעתנית, שמביאה את עצמה אל קדמת הבמה, כותבת על עצמה או מעצמה ונעה בין הנושא אל המושא בכתבה. בין העיתונאיות, שחלקן המצליח לכתוב לנו גם היום, אפשר ורצוי למנות את: גפי אמיר, עירית לינור ודנה ספקטור.

 

אל העתיד

בניגוד לעבר המתואר הרי שהיום, כמעט בכל נושא ותחום סיקור, ניתן למצוא גם עיתונאיות. יש כמה וכמה צעירות מבטיחות, שאפשר להמר שיופיעו בכתבה מהסוג הזה בעתיד הרחוק. עדיין ישנו רוב גברי בכל הקשור לסיקור התחומים בזירה הכלכלית והפוליטית, אך מצד שני – שניים משלושת עיתוני הכלכלה החשובים במדינה נערכים על ידי נשים, נעמה סיקולר בגלובס וגלית חמי בכלכליסט.

ראוי לציין גם את מורן אזולאי, הפרשנית הפוליטית של ynet. עוד שם שאננו מהמרות עליו מ-ynet וידיעות אחרונות הוא כתבת הרווחה, הדר גיל-עד. הכתבת לענייני צבא וביטחון של ישראל היום’ לילך שובל, היתה גם האישה הראשונה שמונתה ככתבת צבאית בעיתון ‘במחנה’. עוד שם שקשה לפספס הוא של מאשה אברבוך, כתבת ‘המקום הכי חם בגיהנום’ העוסקת בנושאים חברתיים, בעברה כתבת ‘גלריה’ של ‘הארץ’ שעשתה קפיצה חדה מתרבות אל המקומות האפלים של החברה הישראלית. וכמובן מאיה רומן, האישה שמאחורי ‘פוליטקלי קוראת’ שבהחלט הצליחה להוציא לאור לא מעט אג’נדות נשיות-פמיניסטיות חשובות, ושמה על המפה כמה מהנושאים הפחות מדוברים שהצליחו לעורר שיח ציבורי חשוב. יש עוד רבות, והיום הקווים הקדמיים של תחום התקשורת מלאים בנשים, יש שיאמרו פשוט כי אפשר לשלן להן פחות.

אז כן, אנחנו נשים, כותבות, עיתונאיות, יש לנו דעה ואנחנו לא מתביישות להגיד אותה, ואם יתחשק, נכתוב גם על סירים ומחבתות וגם על אירועים נוצצים. או שחיתות שלטונית.

————–

בואו להתעדכן בכל מה שקורה בעולמות המדיה בקבוצת הפוש הייעודית של כסית בווטסאפ – בלי חפירות, בלי דיבורים, רק קישורים לאייטמים חדשים. להצטרפות לחצו כאן. ויש גם אפליקציה: להורדת האפליקציה עבור מכשירי אנדרואיד  |  להורדת האפליקציה עבור מכשירי אייפון

אתר kassit.co.il עושה כל מאמץ לאתר זכויות על תמונות וסרטונים המתפרסמים בו. אולם לעיתים התמונות והסרטונים מופצים ברחבי הרשת ולא מתאפשרת הגעה למקור החומר הויזאולי, לכן בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר [email protected]
נגישות