מתישהו אדם מגיע לגיל בו מומלץ לו להתחיל להתנתק מעלבונות הילדות, או לפחות לא לתת להם לנהל אותך (דרישת שלום לגליה עוז). אי אפשר לומר את זה לאביב גפן שאת כל הקריירה שלו בנה על העלבון העמוק שחש כלפי יהונתן גפן, אביו. לא משנה שגפן “הצעיר” עוד רגע נכנס לעשור השישי בחייו, הוא לא מפסיק לדבר, ליצור ובעיקר לנטור טינה על כך שיהונתן לא היה מספיק בבית, לא רצה לשמוע את המוזיקה שלו, עישן גראס ולבסוף גם בגד ללא היכר באמא נורית: “אבא שלי הוא המסיבה הזו שלא הוזמנת אליה. אני ואמא היינו הנבגדים. קשה לראות שדמות אימהית הופכת לדמות קורבנית ואני האליבי של אבא”.
קשה להתייחס ל”שנות הירח” שעלתה ב- HOT מבלי לדבר על האהבה העצומה והכבוד שרוכש גפן כלפי עצמו. בסינקים בהם הוא מתאר את האירועים הוא מדבר בקול נוגה ועמוק, מה שנשמע מצד אחד כמו הומאז’ ל’כבש השישה עשר’ של אבא יהונתן, אבל מצד שני נועד להדגיש עד כמה היה רוצה לחבק ולעטוף את הנער שהיה. אם היה מדובר ביצירה אוטוביוגרפית ראשונה של גפן הצעיר עוד הייתי יכולה לסלוח, אבל אנחנו כבר 30 שנה עומדים מהצד ומחוייבים לשמוע, לראות לחוות ולהזדהות עם נער מרדן בן 18 שהיה לו קצת קשה בבית. דוגרי? זה מתיש נורא.
אין ספק שהליהוק לסדרה הוא החלק המוצלח ביותר. נח אנגלהרד שמגלם את גפן הוא פשוט שכפול גנטי של האיש, אבל אני רוצה להתמקד דווקא במי שמשום מה לא מקבל את הקרדיט שמגיע לו ולגמרי מגיע לו – נירו לוי.
לוי נמצא שנים בתעשייה, גילם אינספור תפקידים, ואכשהו נשאר בתודעה כחפר מ’רמזור’. אין ספק שזו הייתה דמות שישבה עליו כמו כפפה ליד והוא גילם גם אותה בצורה מופתית, אבל זה הרגע להודות – הוא הרבה מעבר.
לוי שחקן מצוין בעיקר בשל העובדה שהוא יודע להתמזג לחלוטין בכל דמות שהוא מגלם. ב’שנות הירח’ הוא מגלם את יהונתן גפן, והדמיון בין השניים לא יאמן.
אי אפשר להתעלם גם מהפסקול של הסדרה, שמורכב מפסיפס של רוק שנות ה-90: ‘איפה הילד’, ‘גן חיות’, ‘רוקפור’, ולהקה חדשה שבדיוק פרצה ‘נירוונה’ – מה שמסייע כמוזיקת רקע לאינספור גלגלוי עיניים שמגיעים בעקבות הטקסטים והקריינות של אביב גפן, הקדוש המעונה של החיים.
בגדול? לאוהבי נוסטלגיה זו סדרה מצויינת, לזקני ‘אור הירח’ זו כנראה התגשמות פנטזיה של שנים, אבל למי ששוה נפש הן ליצירה של גפן והן לפרסונה שלו – זו עוד יצירה מלוקקת (מילה שגפן עצמו מאוד אוהב כביקורת בתוכניות הריאלטי בהן הוא שופט) ואוהדת של איש אחד, שכבר שנים לא מחדש לנו שום דבר.
