אודות כסית

קפה כסית ברחוב דיזנגוף בתל אביב | צילום: אריאל בשור
קפה כסית ברחוב דיזנגוף בתל אביב | צילום: אריאל בשור

למה כסית?

ראשית, כדי שיהיה לכם מה לשאול. 

שנית, כדי שהצעירים יותר אולי ילמדו קצת על בית הקפה / בית המרזח המיתולוגי של תל אביב הקטנה. ישבו בו אנשי עט ותרבות, ששמם מתנוסס היום הן על רחובות והן על שטרות כסף, ולגמו בקבוקים שלמים של קוניאק מדיצינל. 

ושלישית, כי אם יש משהו שחסר בעולם תקשורת ההמונים הכאוטי הנוכחי זה קצת מיישוב הדעת – והברדק החינני – של פעם. כסית עצמו התחיל לרדת מגדולתו עוד בשנות ה-70 וה-80 (הגלגול האחרון של הקפה נסגר 69 שנה לאחר הקמתו, ב-2004), ואין כיום קפה שבו יושבים אלתרמן, יצחק שדה ושלונסקי. ולא רק בגלל שאין יותר אלתרמן, יצחק שדה ושלונסקי. 

חיים גורי תיאר פעם את יתרונו הגדול של קפה כסית בעירוב האנשים מתחומי עיסוק ויצירה שונים שהתקיים בו. כיום, כך נדמה, הרעיון הזה הוחלף עם עליית המקצוע הדיגיטלי “תוכניסט”, כשבמקום לערב אנשים הרצון הוא שלכל מי שעוסקים במדיה יהיו שלל כישורים ותחומים שהם שולטים בהם.

אז איננו רוצים לחזור 90 שנה לאחור, אבל כסית הוקם מהסיבות הבאות:

חסר מקום שבו הברנז’ה יכולה לשבת ולהשחיז את הראש, ולא רק בגלל המגפה. 

כי במקום ניאונים במגדלים צריך אוויר ואספרסו ועוגת פיסטוק.

כי אנחנו קצת מתגעגעים לפאסון.

כי גם מילניאלס צריכים לזכור שלכתוב זה לא לרשום.

שפורטרט זה לא סלפי.

שמחמאה זה לא רק לייק.

ושגוגל זה לא תחקיר.

כיום, אגב, פועל במקום בו שכן קפה כסית בית קוקטיילים עם שלל משקאות משובחים ובלי דבר שיזכיר את הקוניאק מדיצינל. בכל זאת התקדמנו.

נגישות